<h1>פסקי ריבב"ן הלכ' שחיטה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הכל שוחטין, הכל מומחין שוחטין, מומחין ואע"פ שאינן מוחזקין. דהיינו שלא הורגלו לשחוט. ואפילו הכי צריך לאמן את ידיו, דאמר רב יהודה אמר רב ת"ח צריך שילמוד שלשה דברים כתב שחיטה ומילה. אבל אם שחט ואין אנו יודעים אם יודע הלכות שחיטה ואם לאו וליתיה קמן דנישייליה אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. וחרש שוטה וקטן ששחטו, אפילו בדיעבד אסור לאכול משחיטתן, שמא ישהו, שמא ידרסו, שמא יחלידו. ואפילו אם הם בקיאים בהלכות שחיטה, מאחר שאין להם דעת שחיטתם פסולה. אבל אם אחרים רואים אותם שחיטתם כשרה בדיעבד, דלא בעינן כוונה בשחיטה, דתנן זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ובאה ושחטה כדרכה, אפילו באזמל קטן כשירה. אי נמי בסכין גדול כמלא שני צוארין אפילו בהולכה בלבד שחיטתו כשירה. ודוקא דקא מכוין להפילה הוא, ואע"ג דלא נתכוין לשחיטה. אבל נפלה מעצמה אסורה, דלא קא מיכוין אפילו להפילה דכתיב וזבחת ואכלת, מה שאתה זובח אתה אוכל. ושחיטת סומא חכם, ולאחר שחיטה ראינו אותה שנשחטה כראוי שחיטתו כשירה בדיעבד. וכן השוחט בלילה בלא נר, לכתחילה אסור אבל בדיעבד מותר. וכן נמי אם היה אדם שאינו יודע הלכות שחיטה, וראהו בקי מתחילה ועד סוף, מותר לאכול מאותה שחיטה בדיעבד אבל לכתחילה לא ישחוט ויש שפוסקין דאפילו לכתחילה מותר. שחיטת נכרי נבילה, ואע"פ ששחט לפנינו. השוחט לנכרי כשירה, דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן.
<h2>דף טו:</h2>
בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה, דהיינו סימוניא דאגמא. והני מילי בתלוש מעיקרו, אבל בתלוש ולבסוף חיברו דיעבד אין לכתחילה לא. ומחובר מעיקרו, אפילו בדיעבד אסור. במגל יד לא ישחוט אפילו באותו צד שאינו פגום, דחיישינן דילמא אתי למעבד באידך גיסא. ואם שחט באותו צד שאינו פגום שחיטתו כשירה. ומכאן מוכיח רבינו שלמה ז"ל דאסור לשחוט לכתחילה בסכין שיש בו פגם אע"ג שאוחז ידו בפגם, דילמא אתי למישחט במקום הפגם [ומיהו נראה לרש"י דוקא ביו"ט שאינו יכול להשחיז סכינו מותר לקשור עליו חתיכת בגד וישחוט בו. גליון]. והתוספתא דחולין בפרק קמא מוכחת דמותר, אם כרכו בבגד או בשום דבר. תניא סכין שיש בה פגימות הרבה אפילו כולהו מסוכסכות פסולה. ושאין בה [אלא] פגימה אחת מסוכסכת כשירה בזמן שהוליך ולא הביא. והוא דקיימי ארישא דסכינא. אוגרת פסולה, ואפילו בדיעבד. עולה ויורד מותר לכתחילה. וסכינא חריפא דדמיא לסאסה כשירה. אמר רב יהודה הילכתא צריכה בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא. ואם שכח ולא בדק הסכין קודם שחיטה יבדוק לאחר שחיטה, אם נמצאת סכינו יפה כשירה, ואם לאו פסולה. ואם בדק הסכין קודם שחיטה, ושכח ולא בדק לאחר שחיטה ונאבדה הסכין כשירה.
<h2>דף יז:</h2>
תניא מנין לבדיקת הסכין לחכם מן התורה שנאמר ושחטתם בזה ואכלתם. א"ר יוחנן לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם. והני מילי דצריך להראותו קודם שחיטה. אבל לאחר שחיטה אינו צריך, וכן בין בהמה לבהמה אינו צריך אלא רואה הוא בעצמו, דעד אחד נאמן באיסורין. רב כהנא מצריך בדיקה בין כל חדא וחדא. ואם לא בדק הסכין בין כל בהמה לבהמה ונמצאת פגומה [באחרונה], כולהו פסולות, ואפילו קמייתא, דילמא בעור ראשונה איפגום. ומעשה היה וטריף רב יוסף תליסר חיותא. ואם שכח ולא בדק בסימנים לאחר שחיטה פסולה. איתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה פסולה אם לא שיבר בה עצמות לאחר שחיטה, דאמרינן בעור איפגים. אבל אם שבר בה עצמות לאחר שחיטה כשירה, דאמרינן בעצם אפגים. והורה רבינו יעקב בר' יקר ז"ל דאפילו בעוף חיישינן לעור. השוחט בסכין של גוים, רב אמר קולף מקום בית השחיטה, דבית השחיטה רותח ובלע האיסור. ורבה אמר מדיח דבית השחיטה צונן ולא בלע. איכא מאן דפסק קולף ואיכא מאן דפסק מדיח. סכין ששחט בה טריפה מדיחה בצונן, ואי איכא בליתא דפרסא למיכפריה אינה צריכה הדחה.
<h2>דף יט.</h2>
השוחט למעלה מהטבעת הגדולה, דהיינו משיפוע כובע ולמטה, כשרה. דהיינו שייר בחיטי דשחט מהם קצת ושייר מהם מקצת. למטה בקנה עד כנפי ריאה התחתונה, דהיינו אונות ריאה התחתונות שהן עליונות כשמעמידה הטבח. ובלבד שלא יאנוס אותה אחר, ולא תאנס היא עצמה. אלא כשהיא מושכת צוארה ותרעה; זהו מקום בית שחיטתה למעלה בוושט, כדי שיתפוש בשתי אצבעות. למטה. עד כמה, עד מקום שישעיר הוושט, דקאי פירצי פירצי דדמי לכריסא. בין הגרים שליש למעלה משיפוי כובע ושחט שליש והגרים שליש, בין שחט שליש מלמטה והגרים שליש ושחט שליש, בין הגרים שליש ושחט שני שלישים, בין שחט שני שלישי והגרים שליש דהיינו הגרמה במיעוט סימנים, בין במיעוט דסימנין קמא בין במיעוט סימנין בתרא, פסולה. השוחט מן הצדדים כשירה. והגרמה הלכה למשה מסיני.
<h2>דף כז:</h2>
תני בר קפרא זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים. הטילו הכתוב לעוף בין בהמה לדגים. לחייבו בשני סימנים אי אפשר שכבר הוקש לדגים. לפוטרו בלא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה. הא כיצד, הכשירו בסימן אחד. והא דאמרינן השוחט אחד בעוף [היינו] לכתחילה, אבל בדיעבד ברוב סגי. והאי "אחד" או ושט או קנה. תנו רבנן שחט את הוושט ואחר כך נפסקה הגרגרת, דהיינו עיקור בעוף כשירה, נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הוושט פסולה. שחט את הוושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמטה או לאחר שחיטה נשמטה, זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה. שמוטה ושחוטה כשירה, שאי אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה ולא אמרן אלא שלא תפס בסימנין ושחט, אבל תפס בסימנים ושחט, אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה וטריפה. והא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין בעוף, הני מילי במליקה, דכיון דדרסה וחלדה לא פסיל בהו עיקור סימנין נמי לא פסלי בהו. אבל בשחיטה יש עיקור. והא דאמר רבי יהודה עד שישחוט את הוורידין לא אמר אלא בעוף, הואיל וצוליהו כולו בבת אחת ומנקבן בקוץ בשעת שחיטה דהואיל דחמים מפיק דמא ולית הלכתא כותיה, דמליחה מפיק להו מידי דם. [כך כתוב בהלכות שחיטה שחיבר מהר"י העניו ז"ל].
<h2>דף כח.</h2>
תניא רבי אומר וזבחת כאשר צויתך מכאן שנצטוה משה על הוושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. והאי דאמר רוב שנים בבהמה, בדיעבד. אבל לכתחילה בעי למישחט לכולהו סימנין. וכן לעוף בסימן אחד לכתחלה, אבל ברוב אחד בדיעבד. שחט סימן אחד כולו וחצי סימן האחר בבהמה פסולה. אבל אם שחט רוב קנה ורוב וושט כשרה. שחט את הוושט ופסק את הגרגרת דהיינו עיקור, או ששחט את הגרגרת ופסק את הוושט, או ששחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה פסולה. שמוטה ושחוטה כשרה, שאי אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה, ולא אמרן אלא שלא תפש בסימנים ושחט, אבל תפש בסימנים ושחט אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה ופסולה.
<h2>דף ל:</h2>
אמר רב יהודה החליד הסכין בין סימן לסימן פסולה, כגון שהחליד הסכין תחת סימן ראשון, אע"פ ששחט סימן שני כדרכה פסולה. ולא מיבעיא אם החליד הסכין תחת סימן ראשון ופסקו דרך למעלה דהיא פסולה, דלא עביד שחיטה כדרכה. החליד הסכין בין במיעוט סימנים קמא בין במיעוט בתרא דסימני, פסולה. וכן אם החליד תחת העור או תחת צמר מסובך או תחת המטלית עלו בתיקו. ולחומרא עבדינן. [ופירוש חלדה, כחולדה הדרה בעיקרי הבתים. דמכסייא, וחלדה הלכה למשה מסיני].
השוחט שני ראשים כאחד שחיטתו כשירה, והוא שיהיה הסכין כמלוא שני צוארי בהמה וחוץ לצוארין כמלא צואר אחד מותר. שנים אוחזים בסכין ושוחטין אפילו אחד מלמעלה ואחד מלמטה בסכין אחד ושני בני אדם מותר, דלא חיישינן שמא ידרוסו. וכן שני סכינים ושני בני אדם מותר, דלא חיישינן שמא יטרופו דסמכי אהדדי. אמר רב יהודה אמר רב השוחט בשנים ושלשה מקומות כשרה, כגון ששחט מקצת הסימן ונתגלגל הסימן מידו ושחט למטה כנגדו באותו מקום עצמו, אלא שרצועת בשר מחוברת בין שתי השחיטות, כשרה. כן פירש רבינו ישעיה ז"ל, אבל רבינו שלמה ז"ל פירש כגון ששחט למטה ולמעלה. וכן שחיטה העשויה כמסרק, שנשחטה במקומות הרבה, ויש לה פיות הרבה למטה ולמעלה כמסרק כשירה, והוא שנשחט רוב הסימן במקום אחד. וכן שחיטה העשויה כקולמוס, כגון ששחט בקנה ודחה ידו ושחט הסימן כעין קולמוס, ובחודו של קנה שחט אחריו וושט כשירה, דלא בעינן שחיטה מפורעת.
התיז את הראש בבת אחת פסולה. כגון שהיה הסכין חריף ודחקו בצואר והתיזו כגון שחותכין את הצנון בלא הולכה ובלא הבאה. היה שוחט בהולכה או בהבאה והתיז את הראש בהולכה בלבד או בהבאה בלבד אם יש בסכין מלא צואר, וחוץ לצואר כמלא צואר, דהוו להו שני צוארין, כשירה. בד"א בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך, אבל בזמן שהוליך והביא אפילו באיזמל כל שהו כשר, ובלבד שאין לו קרנים. איכא דמפרשי לה דוקא בעוף שצורו דק, אבל בבהמה לא.
<h2>דף לב.</h2>
נפלה סכין והגביהה, נפלו כליו והגביהן, השחיז את הסכין ועף ובא חבירו ושחט, אם שהה כדי שחיטה אחרת פסולה. מאי, כדי שחיטת בהמה לבהמה, דקה לדקה וגסה לגסה ויגביהנה, וירביצנה ואפילו כדי שחיטת בהמה לעוף. כך פסק רבינו יצחק אלפסי ז"ל, דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. אבל רבינו שלמה ז"ל פסק כדי שחיטת עוף לעוף. דדייק מדרבי יוסי בר' חנינא דאמר דקה לדקה וגסה לגסה, והוא הדין עוף לעוף. וחיה דינה כבהמה. אמר רב השוחט בסכין רע אפילו הוליך והביא כל היום כולו שחיטתו כשירה, והוא דלא שהה. ולאחר שחיטה צריך לראות אם פירכסה, שמא נחנקה מתוך שאוחז את הסימנים בדוחק. בעי רב הונא שהיות מהו שיצטרפו. כיצד, שחט מעט, ושהה כדי חצי שחיטה. ואחר כך חזר ושחט מעט ושהה כדי חצי שחיטה אחרת, מהו שיצטרפו. ועלתה בתיקו, ועבדינן לחומרא, שעלתה בתיקו. בעי רב הונא בר נתן שהה במיעוט סימנין מהו, תיקו, ועבדינן לחומרא. בין אם שהה במיעוט סימנים קמא בין ששהה במיעוט סימנים בתרא פסולה. ובמיעוט קמא דקנה לא מיטרפא אבל במיעוט קמא דוושט מיטרפא. כך כתב רבינו שלמה ז"ל וכן כתוב בהלכות גדולות. וכתב רבינו שלמה ז"ל שאם שחט רוב הסימנים והשליך העוף מידו, והעוף שוהה למות, אינו יכול לחזור ולשוחטו בדרך שחיטה. מוטב שיכה ראשו בסכין או ימתין עד שימות. משום דמחזי כשהייה, לפי שפעמים משייר מיעוט הסימן ולא אדעתיה. ושהייה פסולה אפילו במיעוט בתרא ושהייה הלכה למשה מסיני.
<h2>דף לג.</h2>
השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים, והוא שפירכסו לאחר שחיטה. דאי לא פירכסו חיישינן שמא נחנקו [מתוך שאוחז הסימנין] בדוחק ולפיכך לא יצא ממנו דם. אסור לאכול מן הבהמה כל זמן שהיא מפרכסת, והאוכל ממנה קודם שתצא נפשה עובר בלא תעשה, והרי היא בכלל לא תאכלו על הדם. ומותר לחתוך ממנה אחר שחיטה קודם שתצא נפשה, ומולחו יפה יפה, וממתין עד שתמות ואחר כך יאכלנו. וכן השוחט בלילה בלא נר ולמחר מצא כותלי בית השחיטה מלאים דם כשרה, שזינקה. תניא בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה, בד"א ביד אבל ברגל בין כפפה ולא פשטה בין פשטה ולא כפפה כשרה. בד"א בדקה, אבל בגסה בין ביד בין ברגל בין פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה כשרה. ועוף אפילו לא ריפרף אלא בעינו ולא כישכש אלא בזנבו הרי זה פירכוס. אמר רב חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס. אמר רבא פירכוס שאמרו בסוף שחיטה, בד"א שהיתה בחזקת מסוכנת אבל אם היתה בחזקת בריאה אפילו אין בה אחד מכל הסימנים הללו כשירה. היכי דמי מסוכנת, כל שמעמידין אותה ואינה עומדת, ואפילו אוכלת בקיעות, ואפילו אוכלת קורות.
<h2>דף מא.</h2>
אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות, דאמרי לשר של הים קא שחיט. ולא לתוך הכלים, דאמרי לזרוק דם לע"ז קא עביד. בד"א בכלי ריקן. אבל שוחט הוא לתוך אוגן של מים עכורים. אבל צלולים לא, דאמרי לבבואיה דמיא קשחיט. ובספינה שוחט על דופני הספינה והדם שותת ויורד לים, דאמרי שלא לטנף ספינתו הוא עושה. ודוקא בבהמה, דלא בעי כיסוי, אבל חיה ועוף לא. ובגג אפילו בכלים מותר, דאמרי שלא לטנף גגו קעביד. אין שוחטין לגומא כל עיקר, מפני שהוא חוק המינים, והרוצה לנקר חצירו כיצד הוא עושה, עושה מקום חוץ לגומא והדם שותת ויורד לגומא. ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינים.
<h2>דף מד.</h2>
אמר אביי האי מאן דשחיט תרנגולת לכבשינהו לכרעיה לארעא, אי נמי נידל להו, דילמא מצער השחיטה מקהא להו לטופריה בארעא ועקר להו לסימנין, ונמצאו הסימנים בעקירה ולא בשחיטה, ואנן בעינן דרך שחיטה, דהיינו משיכה דכתיב ושחט אין ושחט אלא ומשך. ואע"ג דעיקור הלכה למשה מסיני, קרא אסמכתא בעלמא. עיקור גרגרת כיצד, כגון שנתפרקו רוב חוליותיה. אי נמי שנתפרק רוב החוליא ממקומה. עיקור הוושט כיצד, כגון שנתלש הוושט מהראש כולו. ואם נתלש מקצתו ונעשה רפוי כבגד מותר, דאמר שמואל תרבץ הוושט שניטל מן העצם של לחי ועדיין דבוק בבשר מותר. והאיך יכיר אדם אם נשמט קודם שחיטה וטרפה ואם לאחר שחיטה וכשירה, כבר מפורש לפנינו בדין הכשר שחיטת בהמה ומעניני עיקור מפורשין לפנינו בדין הכשר שחיטת בהמה ובדין הכשר שחיטת עוף, מפני שיש חילוק בין עיקור בהמה לעוף. ועיקור הלכה למשה מסיני.
<h2>דף פג:</h2>
תנו רבנן אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכיסהו בעפר. אין לי אלא אשר יצוד, ניצודין ועומדין כגון אווזין ותרנגולין מנין ת"ל ציד מכל מקום. א"ר זירא השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה שנאמר ושפך את דמו וכיסהו בעפר, עפר לא נאמר אלא בעפר, שיהא נבלל בעפר למטה ולמעלה. השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מלכסות. השוחט לחולה בשבת פטור מלכסות, אבל למוצאי שבת אם היה הדם קיים ורישומו ניכר חייב לכסות. תניא השוחט וצריך לדם חייב לכסות, כיצד הוא עושה ויהיה פטור, או נוחרו או עוקרו. השוחט ונמצאת טרפה פטור מלכסות. חש"ו ששחטו ואחרים רואים אותם חייבין לכסות. שחט מאה עופות במקום אחד או מאה חיות במקום אחד כיסוי אחד לכולן. שחט ולא כיסהו וראהו אחר חייב לכסות. תניא ושפך את [דמו] וכיסהו, במה ששפך בו יכסה, שלא יכסנו ברגל שלא יהיו מצות בזויות עליו. כיסתו הרוח חייב לכסות, בד"א כשחזר ונתגלה אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות. נבלע דמו בקרקע ורישומו ניכר חייב לכסות. דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם חייב לכסות. נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים. נתערב בדם חיה בדם בהמה רואין אותו כאילו הוא מים. דם הניתז ושעל גבי הסכין חייב לכסות, בד"א בשאין שם דם אלא הוא אבל אם יש דם אחר פטור מלכסות.
<h2>דף פח.</h2>
במה מכסין ובמה אין מכסין. מכסין בזבל דק ובחול דק ובסיד ובחרסית ובלבינה ובמגופה שכתשה, אבל אין מכסין לא בזבל הגס ולא בחול הגס ולא בלבינה ולא במגופה שלא כתשה, ולא יכפה עליו את הכלי, ולא בסובין ובמורסן וקמח ולא בשחיקת כלי מתכות שאינן מין עפר. אבל נסורת של חרשים דקה ונעורת של פשתן דקה ושחיקת אבנים ושחיקת חרסים מכסים בהם. ועוד הוסיפו עליהם להיתר השיחור והכוחל ונקרת הפסילים דכתיב וכיסהו מכל מקום. כללו של דבר אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח. תניא היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות שורף טליתו ומכסה, דאפר מיקרי עפר, דכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת. היה מהלך בים ואין לו עפר לכסות שוחק דינרי זהב ומכסה, דאיקרי עפר דכתיב ועפרות זהב לו. תם ונשלם. אשריך ענין שחיטה שנכנסת במומחה ויצאת בזהב והיינו דתנן אם אין תורה אין קמח. וכל העולם לא נברא אלא בשביל מומחה, דהיינו עוסק בתורה, והממון לא נברא אלא בשבילו שהוא עוסק בתורה דכתוב ועפרות זהב לו.
